בושה - היסטוריית גרסאות

חלוקה בוט: החלפת טקסט – "" ב־"}}"

2024-11-18T04:20:31Z

החלפת טקסט – "</ref>" ב־"}}"

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־07:20, 18 בנובמבר 2024
שורה 6:		שורה 6:
	מסיבה זאת המילים הפותחות את הטור שו"ע הם [[יהודה בן תימא]] אומר הוי [[עזות\|עז]] כ[[נמר]], [[אדמו"ר המהר"ש]]{{הערה\|1=[[תורת שמואל]] תרל"ט ח"א, הוספות, הוספה ב עמ' שלה.}} מסביר, שענין העזות המרומזת בדבריו של יהודה בן תימא, זהו ענין התגברות בקדושה, בגזירות וסייגים של רבנן.		מסיבה זאת המילים הפותחות את הטור שו"ע הם [[יהודה בן תימא]] אומר הוי [[עזות\|עז]] כ[[נמר]], [[אדמו"ר המהר"ש]]{{הערה\|1=[[תורת שמואל]] תרל"ט ח"א, הוספות, הוספה ב עמ' שלה.}} מסביר, שענין העזות המרומזת בדבריו של יהודה בן תימא, זהו ענין התגברות בקדושה, בגזירות וסייגים של רבנן.

	מידת הבושה שונה ממידת [[רחמנות]] ו[[גמילות חסדים]] שבטבע כל ישראל בתולדותם, בכך שמידת ה[[בושה\|ביישנות]] באה ל[[בני ישראל]] ב[[מתן תורה]]{{הערה\|עיין חדא"ג יבמות עט, א. ולכן לא נזכר בתניא סוף פרק א' הענין דביישנים. כי המדובר שם רק במדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם, משא"כ מדת הביישנות שבאה במ"ת (אגרות קודש ח"כ אגרת ז'תצ. ואגרות קודש חי"ט אגרת ז'רחצ. ח"ג אגרת תיג).~~</ref>~~.		מידת הבושה שונה ממידת [[רחמנות]] ו[[גמילות חסדים]] שבטבע כל ישראל בתולדותם, בכך שמידת ה[[בושה\|ביישנות]] באה ל[[בני ישראל]] ב[[מתן תורה]]{{הערה\|עיין חדא"ג יבמות עט, א. ולכן לא נזכר בתניא סוף פרק א' הענין דביישנים. כי המדובר שם רק במדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם, משא"כ מדת הביישנות שבאה במ"ת (אגרות קודש ח"כ אגרת ז'תצ. ואגרות קודש חי"ט אגרת ז'רחצ. ח"ג אגרת תיג).}}.

	== ברמב"ם ==		== ברמב"ם ==

חלוקה בוט: החלפת טקסט – "" ב־"{{הערה|"

2024-11-18T04:17:25Z

החלפת טקסט – "<ref>" ב־"{{הערה|"

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־07:17, 18 בנובמבר 2024
שורה 6:		שורה 6:
	מסיבה זאת המילים הפותחות את הטור שו"ע הם [[יהודה בן תימא]] אומר הוי [[עזות\|עז]] כ[[נמר]], [[אדמו"ר המהר"ש]]{{הערה\|1=[[תורת שמואל]] תרל"ט ח"א, הוספות, הוספה ב עמ' שלה.}} מסביר, שענין העזות המרומזת בדבריו של יהודה בן תימא, זהו ענין התגברות בקדושה, בגזירות וסייגים של רבנן.		מסיבה זאת המילים הפותחות את הטור שו"ע הם [[יהודה בן תימא]] אומר הוי [[עזות\|עז]] כ[[נמר]], [[אדמו"ר המהר"ש]]{{הערה\|1=[[תורת שמואל]] תרל"ט ח"א, הוספות, הוספה ב עמ' שלה.}} מסביר, שענין העזות המרומזת בדבריו של יהודה בן תימא, זהו ענין התגברות בקדושה, בגזירות וסייגים של רבנן.

	מידת הבושה שונה ממידת [[רחמנות]] ו[[גמילות חסדים]] שבטבע כל ישראל בתולדותם, בכך שמידת ה[[בושה\|ביישנות]] באה ל[[בני ישראל]] ב[[מתן תורה]]~~<ref>~~עיין חדא"ג יבמות עט, א. ולכן לא נזכר בתניא סוף פרק א' הענין דביישנים. כי המדובר שם רק במדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם, משא"כ מדת הביישנות שבאה במ"ת (אגרות קודש ח"כ אגרת ז'תצ. ואגרות קודש חי"ט אגרת ז'רחצ. ח"ג אגרת תיג).</ref>.		מידת הבושה שונה ממידת [[רחמנות]] ו[[גמילות חסדים]] שבטבע כל ישראל בתולדותם, בכך שמידת ה[[בושה\|ביישנות]] באה ל[[בני ישראל]] ב[[מתן תורה]]{{הערה\|עיין חדא"ג יבמות עט, א. ולכן לא נזכר בתניא סוף פרק א' הענין דביישנים. כי המדובר שם רק במדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם, משא"כ מדת הביישנות שבאה במ"ת (אגרות קודש ח"כ אגרת ז'תצ. ואגרות קודש חי"ט אגרת ז'רחצ. ח"ג אגרת תיג).</ref>.

	== ברמב"ם ==		== ברמב"ם ==

ר.ז.: /* שורש המידה */

2024-10-20T19:44:15Z

שורש המידה

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־22:44, 20 באוקטובר 2024
שורה 5:		שורה 5:

	מסיבה זאת המילים הפותחות את הטור שו"ע הם [[יהודה בן תימא]] אומר הוי [[עזות\|עז]] כ[[נמר]], [[אדמו"ר המהר"ש]]{{הערה\|1=[[תורת שמואל]] תרל"ט ח"א, הוספות, הוספה ב עמ' שלה.}} מסביר, שענין העזות המרומזת בדבריו של יהודה בן תימא, זהו ענין התגברות בקדושה, בגזירות וסייגים של רבנן.		מסיבה זאת המילים הפותחות את הטור שו"ע הם [[יהודה בן תימא]] אומר הוי [[עזות\|עז]] כ[[נמר]], [[אדמו"ר המהר"ש]]{{הערה\|1=[[תורת שמואל]] תרל"ט ח"א, הוספות, הוספה ב עמ' שלה.}} מסביר, שענין העזות המרומזת בדבריו של יהודה בן תימא, זהו ענין התגברות בקדושה, בגזירות וסייגים של רבנן.

			מידת הבושה שונה ממידת [[רחמנות]] ו[[גמילות חסדים]] שבטבע כל ישראל בתולדותם, בכך שמידת ה[[בושה\|ביישנות]] באה ל[[בני ישראל]] ב[[מתן תורה]]<ref>עיין חדא"ג יבמות עט, א. ולכן לא נזכר בתניא סוף פרק א' הענין דביישנים. כי המדובר שם רק במדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם, משא"כ מדת הביישנות שבאה במ"ת (אגרות קודש ח"כ אגרת ז'תצ. ואגרות קודש חי"ט אגרת ז'רחצ. ח"ג אגרת תיג).</ref>.

	== ברמב"ם ==		== ברמב"ם ==
שורה 10:		שורה 12:
	[[הרמב"ם]]{{הערה\|1=הל' איסורי ביאה פי"ט הי"ז.}} מקדים את הסימן "ביישנים" ל"רחמנים". [[הרבי]] מבאר את הסיבה לכך מכיון שהדבר הגורם שהלב יתעורר ברחמים על הזולת הוא עצם טבע הרכות שבנפש - ביישנין.		[[הרמב"ם]]{{הערה\|1=הל' איסורי ביאה פי"ט הי"ז.}} מקדים את הסימן "ביישנים" ל"רחמנים". [[הרבי]] מבאר את הסיבה לכך מכיון שהדבר הגורם שהלב יתעורר ברחמים על הזולת הוא עצם טבע הרכות שבנפש - ביישנין.

	ובעומק יותר: שלש המדות הן "סימנים" על נקודה אחת שהיא נקודת מהותו של איש ישראל, ונקודה זו הוא ענין הביטול, שאינו מציאות לעצמו אלא כל ענינו הוא לשמש את קונו, וכמו שאמר [[אברהם אבינו]]{{הערה\|1=בראשית יח, כז.}}"ואנכי עפר ואפר", ולכן הקדים [[הרמב"ם]] מדת הבושה לפני הרחמנות והחסד - כי רגש ה[[בושה]] (שמורה על טבע הרכות ושלילת העזות כו') מבטא את נקודת הביטול באופן גלוי, ולכן זהו הסימן הראשון והעיקרי של ישראל, ושלימות הסימן היא כאשר נקודת ה[[ביטול]] חודרת בכל מציאותו, עד שגם ה[[רחמים]] וה[[גמילות חסדים\|חסד]] שלו אינם מצד ה[[גאוה]] אלא רק מצד הביטול, "ואנכי עפר ואפר".{{הערה\|1= [[לקוטי שיחות]] כרך ל, וירא שיחה א.}}		ובעומק יותר: שלש המדות הן "סימנים" על נקודה אחת שהיא נקודת מהותו של איש ישראל, ונקודה זו הוא ענין הביטול, שאינו מציאות לעצמו אלא כל ענינו הוא לשמש את קונו, וכמו שאמר [[אברהם אבינו]]{{הערה\|1=בראשית יח, כז.}}"ואנכי [[עפר ואפר]]", ולכן הקדים [[הרמב"ם]] מדת הבושה לפני הרחמנות והחסד - כי רגש ה[[בושה]] (שמורה על טבע הרכות ושלילת העזות כו') מבטא את נקודת הביטול באופן גלוי, ולכן זהו הסימן הראשון והעיקרי של ישראל, ושלימות הסימן היא כאשר נקודת ה[[ביטול]] חודרת בכל מציאותו, עד שגם ה[[רחמים]] וה[[גמילות חסדים\|חסד]] שלו אינם מצד ה[[גאוה]] אלא רק מצד הביטול, "ואנכי עפר ואפר"{{הערה\|1= [[לקוטי שיחות]] כרך ל, וירא שיחה א.}}.

	{{הערות שוליים}}		{{הערות שוליים}}

חלוקה בוט: החלפת טקסט – "{{הערות שוליים|}}" ב־"{{הערות שוליים}}"

2021-03-03T20:15:54Z

החלפת טקסט – "{{הערות שוליים|}}" ב־"{{הערות שוליים}}"

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־23:15, 3 במרץ 2021
שורה 12:		שורה 12:
	ובעומק יותר: שלש המדות הן "סימנים" על נקודה אחת שהיא נקודת מהותו של איש ישראל, ונקודה זו הוא ענין הביטול, שאינו מציאות לעצמו אלא כל ענינו הוא לשמש את קונו, וכמו שאמר [[אברהם אבינו]]{{הערה\|1=בראשית יח, כז.}}"ואנכי עפר ואפר", ולכן הקדים [[הרמב"ם]] מדת הבושה לפני הרחמנות והחסד - כי רגש ה[[בושה]] (שמורה על טבע הרכות ושלילת העזות כו') מבטא את נקודת הביטול באופן גלוי, ולכן זהו הסימן הראשון והעיקרי של ישראל, ושלימות הסימן היא כאשר נקודת ה[[ביטול]] חודרת בכל מציאותו, עד שגם ה[[רחמים]] וה[[גמילות חסדים\|חסד]] שלו אינם מצד ה[[גאוה]] אלא רק מצד הביטול, "ואנכי עפר ואפר".{{הערה\|1= [[לקוטי שיחות]] כרך ל, וירא שיחה א.}}		ובעומק יותר: שלש המדות הן "סימנים" על נקודה אחת שהיא נקודת מהותו של איש ישראל, ונקודה זו הוא ענין הביטול, שאינו מציאות לעצמו אלא כל ענינו הוא לשמש את קונו, וכמו שאמר [[אברהם אבינו]]{{הערה\|1=בראשית יח, כז.}}"ואנכי עפר ואפר", ולכן הקדים [[הרמב"ם]] מדת הבושה לפני הרחמנות והחסד - כי רגש ה[[בושה]] (שמורה על טבע הרכות ושלילת העזות כו') מבטא את נקודת הביטול באופן גלוי, ולכן זהו הסימן הראשון והעיקרי של ישראל, ושלימות הסימן היא כאשר נקודת ה[[ביטול]] חודרת בכל מציאותו, עד שגם ה[[רחמים]] וה[[גמילות חסדים\|חסד]] שלו אינם מצד ה[[גאוה]] אלא רק מצד הביטול, "ואנכי עפר ואפר".{{הערה\|1= [[לקוטי שיחות]] כרך ל, וירא שיחה א.}}

	{{הערות שוליים\|}}		{{הערות שוליים}}
	[[קטגוריה:מידות ורגשות]]		[[קטגוריה:מידות ורגשות]]

	{{הערות שוליים}}		{{הערות שוליים}}
	[[קטגוריה:מידות ורגשות]]		[[קטגוריה:מידות ורגשות]]

חלוקה בוט: החלפת טקסט – " " ב־" "

2020-09-14T22:43:12Z

החלפת טקסט – " " ב־" "

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־01:43, 15 בספטמבר 2020
שורה 14:		שורה 14:
	{{הערות שוליים\|}}		{{הערות שוליים\|}}
	[[קטגוריה:מידות ורגשות]]		[[קטגוריה:מידות ורגשות]]


	{{הערות שוליים}}		{{הערות שוליים}}
	[[קטגוריה:מידות ורגשות]]		[[קטגוריה:מידות ורגשות]]

חלוקה בוט: החלפת טקסט – " " ב־" "

2020-09-14T21:07:37Z

החלפת טקסט – " " ב־" "

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־00:07, 15 בספטמבר 2020
שורה 14:		שורה 14:
	{{הערות שוליים\|}}		{{הערות שוליים\|}}
	[[קטגוריה:מידות ורגשות]]		[[קטגוריה:מידות ורגשות]]



	{{הערות שוליים}}		{{הערות שוליים}}
	[[קטגוריה:מידות ורגשות]]		[[קטגוריה:מידות ורגשות]]

חלוקה בוט: החלפת טקסט – " {{הערה|" ב־"{{הערה|"

2020-08-24T03:56:31Z

החלפת טקסט – " {{הערה|" ב־"{{הערה|"

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־06:56, 24 באוגוסט 2020
שורה 10:		שורה 10:
	[[הרמב"ם]]{{הערה\|1=הל' איסורי ביאה פי"ט הי"ז.}} מקדים את הסימן "ביישנים" ל"רחמנים". [[הרבי]] מבאר את הסיבה לכך מכיון שהדבר הגורם שהלב יתעורר ברחמים על הזולת הוא עצם טבע הרכות שבנפש - ביישנין.		[[הרמב"ם]]{{הערה\|1=הל' איסורי ביאה פי"ט הי"ז.}} מקדים את הסימן "ביישנים" ל"רחמנים". [[הרבי]] מבאר את הסיבה לכך מכיון שהדבר הגורם שהלב יתעורר ברחמים על הזולת הוא עצם טבע הרכות שבנפש - ביישנין.

	ובעומק יותר: שלש המדות הן "סימנים" על נקודה אחת שהיא נקודת מהותו של איש ישראל, ונקודה זו הוא ענין הביטול, שאינו מציאות לעצמו אלא כל ענינו הוא לשמש את קונו, וכמו שאמר [[אברהם אבינו]]{{הערה\|1=בראשית יח, כז.}}"ואנכי עפר ואפר", ולכן הקדים [[הרמב"ם]] מדת הבושה לפני הרחמנות והחסד - כי רגש ה[[בושה]] (שמורה על טבע הרכות ושלילת העזות כו') מבטא את נקודת הביטול באופן גלוי, ולכן זהו הסימן הראשון והעיקרי של ישראל, ושלימות הסימן היא כאשר נקודת ה[[ביטול]] חודרת בכל מציאותו, עד שגם ה[[רחמים]] וה[[גמילות חסדים\|חסד]] שלו אינם מצד ה[[גאוה]] אלא רק מצד הביטול, "ואנכי עפר ואפר". {{הערה\|1= [[לקוטי שיחות]] כרך ל, וירא שיחה א.}}		ובעומק יותר: שלש המדות הן "סימנים" על נקודה אחת שהיא נקודת מהותו של איש ישראל, ונקודה זו הוא ענין הביטול, שאינו מציאות לעצמו אלא כל ענינו הוא לשמש את קונו, וכמו שאמר [[אברהם אבינו]]{{הערה\|1=בראשית יח, כז.}}"ואנכי עפר ואפר", ולכן הקדים [[הרמב"ם]] מדת הבושה לפני הרחמנות והחסד - כי רגש ה[[בושה]] (שמורה על טבע הרכות ושלילת העזות כו') מבטא את נקודת הביטול באופן גלוי, ולכן זהו הסימן הראשון והעיקרי של ישראל, ושלימות הסימן היא כאשר נקודת ה[[ביטול]] חודרת בכל מציאותו, עד שגם ה[[רחמים]] וה[[גמילות חסדים\|חסד]] שלו אינם מצד ה[[גאוה]] אלא רק מצד הביטול, "ואנכי עפר ואפר".{{הערה\|1= [[לקוטי שיחות]] כרך ל, וירא שיחה א.}}

	{{הערות שוליים\|}}		{{הערות שוליים\|}}

חלוקה בוט: החלפת טקסט – "{{הערת שוליים|" ב־"{{הערה|"

2020-08-24T03:40:40Z

החלפת טקסט – "{{הערת שוליים|" ב־"{{הערה|"

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־06:40, 24 באוגוסט 2020
שורה 4:		שורה 4:
	שורש הבושה היא במידת ה[[ענווה]] אשר היא בלשון הקבלה בחינת [[לאה]]. הבושה הזאת היא דווקא בושה מהקב"ה, והיא מגעת מתוך הכרה בגדלות ה', ומתוך רגש טבעי של הכנעה להקב"ה. לעומת זאת נאמר על ישראל שהם גם כן "עזים שבאומות", ומבאר ה[[מהר"ל]] כי אין כאן סתירה כלל; העזות שבישראל באה מתוך נחישות עזה להשגת האמת והיא התנגדות לשקר בכל הכוח, והבושה היא דוקא מתוך הכרת האמת, כגון בושה לחטוא.		שורש הבושה היא במידת ה[[ענווה]] אשר היא בלשון הקבלה בחינת [[לאה]]. הבושה הזאת היא דווקא בושה מהקב"ה, והיא מגעת מתוך הכרה בגדלות ה', ומתוך רגש טבעי של הכנעה להקב"ה. לעומת זאת נאמר על ישראל שהם גם כן "עזים שבאומות", ומבאר ה[[מהר"ל]] כי אין כאן סתירה כלל; העזות שבישראל באה מתוך נחישות עזה להשגת האמת והיא התנגדות לשקר בכל הכוח, והבושה היא דוקא מתוך הכרת האמת, כגון בושה לחטוא.

	מסיבה זאת המילים הפותחות את הטור שו"ע הם [[יהודה בן תימא]] אומר הוי [[עזות\|עז]] כ[[נמר]], [[אדמו"ר המהר"ש]]{{~~הערת שוליים~~\|1=[[תורת שמואל]] תרל"ט ח"א, הוספות, הוספה ב עמ' שלה.}} מסביר, שענין העזות המרומזת בדבריו של יהודה בן תימא, זהו ענין התגברות בקדושה, בגזירות וסייגים של רבנן.		מסיבה זאת המילים הפותחות את הטור שו"ע הם [[יהודה בן תימא]] אומר הוי [[עזות\|עז]] כ[[נמר]], [[אדמו"ר המהר"ש]]{{הערה\|1=[[תורת שמואל]] תרל"ט ח"א, הוספות, הוספה ב עמ' שלה.}} מסביר, שענין העזות המרומזת בדבריו של יהודה בן תימא, זהו ענין התגברות בקדושה, בגזירות וסייגים של רבנן.

	== ברמב"ם ==		== ברמב"ם ==

שלום ב־17:59, 17 בנובמבר 2016

2016-11-17T17:59:55Z

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־20:59, 17 בנובמבר 2016
שורה 1:		שורה 1:
	~~{{עריכה}}~~		רגש '''הבושה''' הינו משלושת הסימנים המובהקים של כלל ישראל, שהם ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. ענינו בא מתוך הכרה בשפלות האדם ובביטול מציאותו העצמית לגבי אור ה' המחיה ומהוה אותו בכל עת ורגע.
	רגש '''הבושה''' הינו משלושת הסימנים המובהקים של כלל ישראל, שהם ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים.		== שורש המידה ==

	== ~~הנקודה הפנימית שברחמנות היא הבושה~~ ==		שורש הבושה היא במידת ה[[ענווה]] אשר היא בלשון הקבלה בחינת [[לאה]]. הבושה הזאת היא דווקא בושה מהקב"ה, והיא מגעת מתוך הכרה בגדלות ה', ומתוך רגש טבעי של הכנעה להקב"ה. לעומת זאת נאמר על ישראל שהם גם כן "עזים שבאומות", ומבאר ה[[מהר"ל]] כי אין כאן סתירה כלל; העזות שבישראל באה מתוך נחישות עזה להשגת האמת והיא התנגדות לשקר בכל הכוח, והבושה היא דוקא מתוך הכרת האמת, כגון בושה לחטוא.

			מסיבה זאת המילים הפותחות את הטור שו"ע הם [[יהודה בן תימא]] אומר הוי [[עזות\|עז]] כ[[נמר]], [[אדמו"ר המהר"ש]]{{הערת שוליים\|1=[[תורת שמואל]] תרל"ט ח"א, הוספות, הוספה ב עמ' שלה.}} מסביר, שענין העזות המרומזת בדבריו של יהודה בן תימא, זהו ענין התגברות בקדושה, בגזירות וסייגים של רבנן.

			== ברמב"ם ==

	[[הרמב"ם]]{{הערה\|1=הל' איסורי ביאה פי"ט הי"ז.}} מקדים את הסימן "ביישנים" ל"רחמנים". [[הרבי]] מבאר את הסיבה לכך מכיון שהדבר הגורם שהלב יתעורר ברחמים על הזולת הוא עצם טבע הרכות שבנפש - ביישנין.		[[הרמב"ם]]{{הערה\|1=הל' איסורי ביאה פי"ט הי"ז.}} מקדים את הסימן "ביישנים" ל"רחמנים". [[הרבי]] מבאר את הסיבה לכך מכיון שהדבר הגורם שהלב יתעורר ברחמים על הזולת הוא עצם טבע הרכות שבנפש - ביישנין.

	ובעומק יותר: שלש המדות הן "סימנים" על נקודה אחת שהיא נקודת מהותו של איש ישראל, ונקודה זו הוא ענין הביטול, שאינו מציאות לעצמו אלא כל ענינו הוא לשמש את קונו, וכמו שאמר [[אברהם אבינו]]{{הערה\|1=בראשית יח, כז.}}"ואנכי עפר ואפר", ולכן הקדים [[הרמב"ם]] מדת הבושה לפני הרחמנות והחסד - כי רגש ה[[בושה]] (שמורה על טבע הרכות ושלילת העזות כו') מבטא את נקודת הביטול באופן גלוי, ולכן זהו הסימן הראשון והעיקרי של ישראל, ושלימות הסימן היא כאשר נקודת ה[[ביטול]] חודרת בכל מציאותו, עד שגם ה[[רחמים]] וה[[גמילות חסדים\|חסד]] שלו אינם מצד ה[[גאוה]] אלא רק מצד הביטול, "ואנכי עפר ואפר". {{הערה\|1= [[לקוטי שיחות]] כרך ל, וירא שיחה א.}}		ובעומק יותר: שלש המדות הן "סימנים" על נקודה אחת שהיא נקודת מהותו של איש ישראל, ונקודה זו הוא ענין הביטול, שאינו מציאות לעצמו אלא כל ענינו הוא לשמש את קונו, וכמו שאמר [[אברהם אבינו]]{{הערה\|1=בראשית יח, כז.}}"ואנכי עפר ואפר", ולכן הקדים [[הרמב"ם]] מדת הבושה לפני הרחמנות והחסד - כי רגש ה[[בושה]] (שמורה על טבע הרכות ושלילת העזות כו') מבטא את נקודת הביטול באופן גלוי, ולכן זהו הסימן הראשון והעיקרי של ישראל, ושלימות הסימן היא כאשר נקודת ה[[ביטול]] חודרת בכל מציאותו, עד שגם ה[[רחמים]] וה[[גמילות חסדים\|חסד]] שלו אינם מצד ה[[גאוה]] אלא רק מצד הביטול, "ואנכי עפר ואפר". {{הערה\|1= [[לקוטי שיחות]] כרך ל, וירא שיחה א.}}

	~~== שורש הבושה ==~~

	שורש הבושה היא במידת ה[[ענווה]] אשר היא בלשון הקבלה בחינת [[לאה]]. הבושה הזאת היא דווקא בושה מהקב"ה, והיא מגעת מתוך הכרה בגדלות ה', ומתוך רגש טבעי של הכנעה להקב"ה. לעומת זאת נאמר על ישראל שהם גם כן "עזים שבאומות", ומבאר ה[[מהר"ל]] כי אין כאן סתירה כלל; העזות שבישראל באה מתוך נחישות עזה להשגת האמת והיא התנגדות לשקר בכל הכוח, והבושה היא דוקא מתוך הכרת האמת, כגון בושה לחטוא.

	מסיבה זאת המילים הפותחות את הטור שו"ע הם [[יהודה בן תימא]] אומר הוי [[עזות\|עז]] כ[[נמר]], [[אדמו"ר המהר"ש]]{{הערת שוליים\|1=[[תורת שמואל]] תרל"ט ח"א, הוספות, הוספה ב עמ' שלה.}} מסביר, שענין העזות המרומזת בדבריו של יהודה בן תימא, זהו ענין התגברות בקדושה, בגזירות וסייגים של רבנן.

	{{הערות שוליים\|}}		{{הערות שוליים\|}}

כתית למאור: /* פתיח */דרושה עריכה!

2016-11-02T04:47:58Z

פתיח: דרושה עריכה!

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־07:47, 2 בנובמבר 2016
שורה 1:		שורה 1:
			{{עריכה}}
	רגש '''הבושה''' הינו משלושת הסימנים המובהקים של כלל ישראל, שהם ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים.		רגש '''הבושה''' הינו משלושת הסימנים המובהקים של כלל ישראל, שהם ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים.