יאוש - היסטוריית גרסאות

להתראות: /* יאוש שלא מדעת */

2022-08-10T06:58:50Z

יאוש שלא מדעת

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־09:58, 10 באוגוסט 2022
שורה 13:		שורה 13:

	הסיבה לכך היא, מכיון שבתרומה אין כל סיבה לומר כי התרומה שהפריש לאחר מכן זו היא התרומה שהיה בעצם מפריש אז, ולכן הפרשת התרומה היא חלות חדשה ואין בכוחה לברר על העבר - לפי ההלכה שאין ברירה. שונה מזאת הוא המצב ביאוש שלא מדעת, שהרי כאן ברור הדבר שגם מקודם לכן, אם היה שומע, בוודאי שהיה מתייאש.{{הערה\|1= [[צמח צדק]] על [[בבא מציעא]], כא ב. [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16092&st=%D7%99%D7%91%D7%9E%D7%95%D7%AA&pgnum=283&hilite=2f212835-3822-4ae9-9985-7a5a288a8524 (283)]}}		הסיבה לכך היא, מכיון שבתרומה אין כל סיבה לומר כי התרומה שהפריש לאחר מכן זו היא התרומה שהיה בעצם מפריש אז, ולכן הפרשת התרומה היא חלות חדשה ואין בכוחה לברר על העבר - לפי ההלכה שאין ברירה. שונה מזאת הוא המצב ביאוש שלא מדעת, שהרי כאן ברור הדבר שגם מקודם לכן, אם היה שומע, בוודאי שהיה מתייאש.{{הערה\|1= [[צמח צדק]] על [[בבא מציעא]], כא ב. [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16092&st=%D7%99%D7%91%D7%9E%D7%95%D7%AA&pgnum=283&hilite=2f212835-3822-4ae9-9985-7a5a288a8524 (283)]}}

			==לקריאה נוספת==
			*'''לעולם אל יתייאש אדם עצמו''', לקט מענות קודש במדור 'מבית המלכות', שבועון כפר חב"ד 1962 עמוד 14

	{{הערות שוליים}}		{{הערות שוליים}}
	[[קטגוריה:חושן משפט]]		[[קטגוריה:חושן משפט]]

בנציון: /* זוטו של ים */

2021-04-20T20:30:17Z

זוטו של ים

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־23:30, 20 באפריל 2021
שורה 3:		שורה 3:
	כאשר חפץ מסויים אבוד מפני הבעלים, כגון שטבע בזוטו של ים או בכל מקום שלא ניתן להצילו, אז באופן כזה פקעה הבעלות של הבעלים באופן מוחלט, וכהסברו של המהר"ל שהבעלות אינה דבר מיסטי או רוחני אלא מציאות גשמית הבאה לידי ביטוי ביכולתו של האדם לשלוט על חפציו ונפקעת בהעדר יכולת זו, וממילא נמצא - שבמקרה כזה שהחפץ אבוד לגמרי מיד הבעלים על ידי הארי, אזי אם האדם רוצה יש לו אפשרות לומר שהממון שלו.		כאשר חפץ מסויים אבוד מפני הבעלים, כגון שטבע בזוטו של ים או בכל מקום שלא ניתן להצילו, אז באופן כזה פקעה הבעלות של הבעלים באופן מוחלט, וכהסברו של המהר"ל שהבעלות אינה דבר מיסטי או רוחני אלא מציאות גשמית הבאה לידי ביטוי ביכולתו של האדם לשלוט על חפציו ונפקעת בהעדר יכולת זו, וממילא נמצא - שבמקרה כזה שהחפץ אבוד לגמרי מיד הבעלים על ידי הארי, אזי אם האדם רוצה יש לו אפשרות לומר שהממון שלו.

	ולמרות שמפשטות דברי הגמרא שם משמע שגם דין זוטו של ים הוא מדין יאוש, וכלשון הברייתא "מפני שהבעלים מתייאשים מהם", וכפסק ~~הרמב~~"ם שרק אם ידעו הבעלים מכך חלה ההפקעה אך במקרה שלא ידעו מכך אין החפץ נפקע מרשות הבעלים (כדין [[יאוש שלא מדעת]]), מכל מקום דעת רוב הראשונים כגון ה[[רשב"א]] [[הר"ן]] וה[[ראב"ד]] בהשגותיו על הרמב"ם היא שדין זוטו של ים הוא דין מחודש, דהיינו שההפקעה של החפץ נעשית על ידי המציאות שאין לאדם שליטה על חפציו (בניגוד ליאוש שאז המצב עצמו אינו מכריח הפקעה מוחלטת רק בצירוף דעתו של האדם שמוותר בעצם ביאושו על זכויותיו ובכך הופך את המצב של אבדון לבר קיימא){{הערה\|ראה ~~שות~~ צמח צדק חו"מ סימן יט}}.		ולמרות שמפשטות דברי הגמרא שם משמע שגם דין זוטו של ים הוא מדין יאוש, וכלשון הברייתא "מפני שהבעלים מתייאשים מהם", וכפסק ה[[רמב"ם]] שרק אם ידעו הבעלים מכך חלה ההפקעה אך במקרה שלא ידעו מכך אין החפץ נפקע מרשות הבעלים (כדין [[יאוש שלא מדעת]]), מכל מקום דעת רוב הראשונים כגון ה[[רשב"א]] ה[[ר"ן]] וה[[ראב"ד]] בהשגותיו על הרמב"ם היא שדין זוטו של ים הוא דין מחודש, דהיינו שההפקעה של החפץ נעשית על ידי המציאות שאין לאדם שליטה על חפציו (בניגוד ליאוש שאז המצב עצמו אינו מכריח הפקעה מוחלטת רק בצירוף דעתו של האדם שמוותר בעצם ביאושו על זכויותיו ובכך הופך את המצב של אבדון לבר קיימא){{הערה\|ראה [[שו"ת צמח צדק]] חו"מ סימן יט.}}.

	==יאוש שלא מדעת==		==יאוש שלא מדעת==
	יאוש שלא מדעת הינו מצב בו ידוע כי אילו יודע היה האיש כי נאבד ממנו החפץ היה מתייאש בוודאי, אך עדיין לא שמע מכך ולכן לא התייאש.		יאוש שלא מדעת הינו מצב בו ידוע כי אילו יודע היה האיש כי נאבד ממנו החפץ היה מתייאש בוודאי, אך עדיין לא שמע מכך ולכן לא התייאש.

חלוקה בוט: החלפת טקסט – "היתה" ב־"הייתה"

2020-12-17T04:45:16Z

החלפת טקסט – "היתה" ב־"הייתה"

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־07:45, 17 בדצמבר 2020
שורה 7:		שורה 7:
	יאוש שלא מדעת הינו מצב בו ידוע כי אילו יודע היה האיש כי נאבד ממנו החפץ היה מתייאש בוודאי, אך עדיין לא שמע מכך ולכן לא התייאש.		יאוש שלא מדעת הינו מצב בו ידוע כי אילו יודע היה האיש כי נאבד ממנו החפץ היה מתייאש בוודאי, אך עדיין לא שמע מכך ולכן לא התייאש.

	קיימת מחלוקת בין [[אביי]] ו[[רבא]] בדין החפץ. לאביי אין נחשב הדבר כאילו התייאש, הגם שמיד כששמע מהדבר התייאש אין מגלה הדבר למפרע כי כן ~~היתה~~ דעתו האמיתית גם בעבר, אך לרבא מכיון שידוע בבירור שכן היה דעתו, שהרי אחרי כן כששמע התייאש מיד, וברור שגם במצב הקודם היה מתייאש, נחשב הדבר כאילו התייאש בפועל קודם לכן.		קיימת מחלוקת בין [[אביי]] ו[[רבא]] בדין החפץ. לאביי אין נחשב הדבר כאילו התייאש, הגם שמיד כששמע מהדבר התייאש אין מגלה הדבר למפרע כי כן הייתה דעתו האמיתית גם בעבר, אך לרבא מכיון שידוע בבירור שכן היה דעתו, שהרי אחרי כן כששמע התייאש מיד, וברור שגם במצב הקודם היה מתייאש, נחשב הדבר כאילו התייאש בפועל קודם לכן.

	למרות שישנו מחלוקת כללית בתלמוד אם אין ברירה או יש ברירה, הנוגעת לשאלה כללית האם אפשר לברר מצב על ידי מעשה הנעשה לאחר מכן המגלה על המצב, וכמו המפריש תרומות על דעת שמה שיפריש בעתיד זהו התרומה החלה עכשיו, - למרות זאת השאלה ביאוש שלא מדעת היא שאלה נפרדת, ואינה תלויה במחלוקת ההיא.		למרות שישנו מחלוקת כללית בתלמוד אם אין ברירה או יש ברירה, הנוגעת לשאלה כללית האם אפשר לברר מצב על ידי מעשה הנעשה לאחר מכן המגלה על המצב, וכמו המפריש תרומות על דעת שמה שיפריש בעתיד זהו התרומה החלה עכשיו, - למרות זאת השאלה ביאוש שלא מדעת היא שאלה נפרדת, ואינה תלויה במחלוקת ההיא.

שלום ב־15:30, 8 בספטמבר 2016

2016-09-08T15:30:07Z

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־18:30, 8 בספטמבר 2016
שורה 3:		שורה 3:
	כאשר חפץ מסויים אבוד מפני הבעלים, כגון שטבע בזוטו של ים או בכל מקום שלא ניתן להצילו, אז באופן כזה פקעה הבעלות של הבעלים באופן מוחלט, וכהסברו של המהר"ל שהבעלות אינה דבר מיסטי או רוחני אלא מציאות גשמית הבאה לידי ביטוי ביכולתו של האדם לשלוט על חפציו ונפקעת בהעדר יכולת זו, וממילא נמצא - שבמקרה כזה שהחפץ אבוד לגמרי מיד הבעלים על ידי הארי, אזי אם האדם רוצה יש לו אפשרות לומר שהממון שלו.		כאשר חפץ מסויים אבוד מפני הבעלים, כגון שטבע בזוטו של ים או בכל מקום שלא ניתן להצילו, אז באופן כזה פקעה הבעלות של הבעלים באופן מוחלט, וכהסברו של המהר"ל שהבעלות אינה דבר מיסטי או רוחני אלא מציאות גשמית הבאה לידי ביטוי ביכולתו של האדם לשלוט על חפציו ונפקעת בהעדר יכולת זו, וממילא נמצא - שבמקרה כזה שהחפץ אבוד לגמרי מיד הבעלים על ידי הארי, אזי אם האדם רוצה יש לו אפשרות לומר שהממון שלו.

	ולמרות שמפשטות דברי הגמרא שם משמע שגם דין זוטו של ים הוא מדין [[יאוש]], וכלשון הברייתא "מפני שהבעלים מתייאשים מהם", וכפסק הרמב"ם שרק אם ידעו הבעלים מכך חלה ההפקעה אך במקרה שלא ידעו מכך אין החפץ נפקע מרשות הבעלים (כדין [[יאוש שלא מדעת]]), מכל מקום דעת רוב הראשונים כגון ה[[רשב"א]] [[הר"ן]] וה[[ראב"ד]] בהשגותיו על הרמב"ם היא שדין זוטו של ים הוא דין מחודש, דהיינו שההפקעה של החפץ נעשית על ידי המציאות שאין לאדם שליטה על חפציו (בניגוד ליאוש שאז המצב עצמו אינו מכריח הפקעה מוחלטת רק בצירוף דעתו של האדם שמוותר בעצם ביאושו על זכויותיו ובכך הופך את המצב של אבדון לבר קיימא){{הערה\|ראה שות צמח צדק חו"מ סימן יט}}.		ולמרות שמפשטות דברי הגמרא שם משמע שגם דין זוטו של ים הוא מדין יאוש, וכלשון הברייתא "מפני שהבעלים מתייאשים מהם", וכפסק הרמב"ם שרק אם ידעו הבעלים מכך חלה ההפקעה אך במקרה שלא ידעו מכך אין החפץ נפקע מרשות הבעלים (כדין [[יאוש שלא מדעת]]), מכל מקום דעת רוב הראשונים כגון ה[[רשב"א]] [[הר"ן]] וה[[ראב"ד]] בהשגותיו על הרמב"ם היא שדין זוטו של ים הוא דין מחודש, דהיינו שההפקעה של החפץ נעשית על ידי המציאות שאין לאדם שליטה על חפציו (בניגוד ליאוש שאז המצב עצמו אינו מכריח הפקעה מוחלטת רק בצירוף דעתו של האדם שמוותר בעצם ביאושו על זכויותיו ובכך הופך את המצב של אבדון לבר קיימא){{הערה\|ראה שות צמח צדק חו"מ סימן יט}}.
	==יאוש שלא מדעת==		==יאוש שלא מדעת==
	יאוש שלא מדעת הינו מצב בו ידוע כי אילו יודע היה האיש כי נאבד ממנו החפץ היה מתייאש בוודאי, אך עדיין לא שמע מכך ולכן לא התייאש.		יאוש שלא מדעת הינו מצב בו ידוע כי אילו יודע היה האיש כי נאבד ממנו החפץ היה מתייאש בוודאי, אך עדיין לא שמע מכך ולכן לא התייאש.

	קיימת מחלוקת בין [[אביי]] ו[[רבא]] בדין החפץ. לאביי אין נחשב הדבר כאילו התייאש, הגם שמיד כששמע מהדבר התייאש אין מגלה הדבר למפרע כי כן היתה דעתו האמיתית גם בעבר, אך לרבא מכיון שידוע בבירור שכן היה דעתו, שהרי אחרי כן כששמע התייאש מיד, וברור שגם במצב הקודם היה מתייאש, נחשב הדבר כאילו התייאש בפועל קודם לכן.		קיימת מחלוקת בין [[אביי]] ו[[רבא]] בדין החפץ. לאביי אין נחשב הדבר כאילו התייאש, הגם שמיד כששמע מהדבר התייאש אין מגלה הדבר למפרע כי כן היתה דעתו האמיתית גם בעבר, אך לרבא מכיון שידוע בבירור שכן היה דעתו, שהרי אחרי כן כששמע התייאש מיד, וברור שגם במצב הקודם היה מתייאש, נחשב הדבר כאילו התייאש בפועל קודם לכן.

שלום ב־15:29, 8 בספטמבר 2016

2016-09-08T15:29:47Z

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־18:29, 8 בספטמבר 2016
שורה 1:		שורה 1:
	~~#הפניה~~ [[~~מסכת~~ בבא מציעא]]		'''יאוש''' הינו מצב הלכתי בו האדם התייאש מממונו שאיננו ברשותו, וכך נפקעת בעלותו על החפץ.
			==זוטו של ים==
			כאשר חפץ מסויים אבוד מפני הבעלים, כגון שטבע בזוטו של ים או בכל מקום שלא ניתן להצילו, אז באופן כזה פקעה הבעלות של הבעלים באופן מוחלט, וכהסברו של המהר"ל שהבעלות אינה דבר מיסטי או רוחני אלא מציאות גשמית הבאה לידי ביטוי ביכולתו של האדם לשלוט על חפציו ונפקעת בהעדר יכולת זו, וממילא נמצא - שבמקרה כזה שהחפץ אבוד לגמרי מיד הבעלים על ידי הארי, אזי אם האדם רוצה יש לו אפשרות לומר שהממון שלו.

			ולמרות שמפשטות דברי הגמרא שם משמע שגם דין זוטו של ים הוא מדין [[יאוש]], וכלשון הברייתא "מפני שהבעלים מתייאשים מהם", וכפסק הרמב"ם שרק אם ידעו הבעלים מכך חלה ההפקעה אך במקרה שלא ידעו מכך אין החפץ נפקע מרשות הבעלים (כדין [[יאוש שלא מדעת]]), מכל מקום דעת רוב הראשונים כגון ה[[רשב"א]] [[הר"ן]] וה[[ראב"ד]] בהשגותיו על הרמב"ם היא שדין זוטו של ים הוא דין מחודש, דהיינו שההפקעה של החפץ נעשית על ידי המציאות שאין לאדם שליטה על חפציו (בניגוד ליאוש שאז המצב עצמו אינו מכריח הפקעה מוחלטת רק בצירוף דעתו של האדם שמוותר בעצם ביאושו על זכויותיו ובכך הופך את המצב של אבדון לבר קיימא){{הערה\|ראה שות צמח צדק חו"מ סימן יט}}.
			==יאוש שלא מדעת==
			יאוש שלא מדעת הינו מצב בו ידוע כי אילו יודע היה האיש כי נאבד ממנו החפץ היה מתייאש בוודאי, אך עדיין לא שמע מכך ולכן לא התייאש.

			קיימת מחלוקת בין [[אביי]] ו[[רבא]] בדין החפץ. לאביי אין נחשב הדבר כאילו התייאש, הגם שמיד כששמע מהדבר התייאש אין מגלה הדבר למפרע כי כן היתה דעתו האמיתית גם בעבר, אך לרבא מכיון שידוע בבירור שכן היה דעתו, שהרי אחרי כן כששמע התייאש מיד, וברור שגם במצב הקודם היה מתייאש, נחשב הדבר כאילו התייאש בפועל קודם לכן.

			למרות שישנו מחלוקת כללית בתלמוד אם אין ברירה או יש ברירה, הנוגעת לשאלה כללית האם אפשר לברר מצב על ידי מעשה הנעשה לאחר מכן המגלה על המצב, וכמו המפריש תרומות על דעת שמה שיפריש בעתיד זהו התרומה החלה עכשיו, - למרות זאת השאלה ביאוש שלא מדעת היא שאלה נפרדת, ואינה תלויה במחלוקת ההיא.

			הסיבה לכך היא, מכיון שבתרומה אין כל סיבה לומר כי התרומה שהפריש לאחר מכן זו היא התרומה שהיה בעצם מפריש אז, ולכן הפרשת התרומה היא חלות חדשה ואין בכוחה לברר על העבר - לפי ההלכה שאין ברירה. שונה מזאת הוא המצב ביאוש שלא מדעת, שהרי כאן ברור הדבר שגם מקודם לכן, אם היה שומע, בוודאי שהיה מתייאש.{{הערה\|1= [[צמח צדק]] על [[בבא מציעא]], כא ב. [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16092&st=%D7%99%D7%91%D7%9E%D7%95%D7%AA&pgnum=283&hilite=2f212835-3822-4ae9-9985-7a5a288a8524 (283)]}}

			{{הערות שוליים}}
	[[קטגוריה:חושן משפט]]		[[קטגוריה:חושן משפט]]

שלום: החלפת טקסט – "קטגוריה:הלכה בתורת חב"ד" ב־"קטגוריה:חושן משפט"

2016-09-07T20:01:40Z

החלפת טקסט – "קטגוריה:הלכה בתורת חב"ד" ב־"קטגוריה:חושן משפט"

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־23:01, 7 בספטמבר 2016
שורה 1:		שורה 1:
	#הפניה [[מסכת בבא מציעא]]		#הפניה [[מסכת בבא מציעא]]
	[[קטגוריה:~~הלכה בתורת חב"ד~~]]		[[קטגוריה:חושן משפט]]

שלום: הפניה לדף מסכת בבא מציעא

2010-05-16T23:18:10Z

הפניה לדף מסכת בבא מציעא

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־02:18, 17 במאי 2010
שורה 1:		שורה 1:
	~~{{למחיקה\|סיבה=מתאים לערך [[פסקי אדמו"ר הצמח צדק]]}}~~		#הפניה [[מסכת בבא מציעא]]
	~~'''יאוש''' הינו מצב הלכתי בו האדם התייאש מממונו שאיננו ברשותו, וכך נפקעת בעלותו על החפץ.~~

	~~== יאוש שלא מדעת ==~~

	יאוש שלא מדעת הינו מצב בו ידוע כי אילו יודע היה האיש כי נאבד ממנו החפץ היה מתייאש בוודאי, אך עדיין לא שמע מכך ולכן לא התייאש.

	ישנו מחלוקת אביי ורבא בדין החפץ. לאביי אין נחשב הדבר כאילו התייאש, הגם שמיד כששמע מהדבר התייאש אין מגלה הדבר למפרע כי כן היתה דעתו האמיתית גם בעבר, אך לרבא מכיון שידוע בבירור שכן היה דעתו, שהרי אחרי כן כששמע התייאש מיד, וברור שגם במצב הקודם היה מתייאש, נחשב הדבר כאילו התייאש בפועל קודם לכן.

	למרות שישנו מחלוקת כללית בש"ס אם אין ברירה או יש ברירה, הנוגעת לשאלה כללית האם אפשר לברר מצב על ידי מעשה הנעשה לאחר מכן המגלה על המצב, וכמו המפריש תרומות על דעת שמה שיפריש בעתיד זהו התרומה החלה עכשיו, - למרות זאת השאלה ביאוש שלא מדעת היא שאלה נפרדת, ואינה תלויה במחלוקת ההיא.

	הסיבה לכך היא, מכיון שבתרומה אין כל סיבה לומר כי התרומה שהפריש לאחר מכן זו היא התרומה שהיה בעצם מפריש אז, ולכן הפרשת התרומה היא חלות חדשה ואין בכוחה לברר על העבר - לפי ההלכה שאין ברירה. שונה מזאת הוא המצב ביאוש שלא מדעת, שהרי כאן ברור הדבר שגם מקודם לכן, אם היה שומע, בוודאי שהיה מתייאש.


	~~== מקורות ==~~

	~~[[צמח צדק]] על~~ [[בבא מציעא]~~], כא ב. [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16092&st=%D7%99%D7%91%D7%9E%D7%95%D7%AA&pgnum=283&hilite=2f212835-3822-4ae9-9985-7a5a288a8524 (283)~~]
	[[קטגוריה:הלכה בתורת חב"ד]]		[[קטגוריה:הלכה בתורת חב"ד]]

חיים נהר ב־11:14, 8 באפריל 2010

2010-04-08T11:14:47Z

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־14:14, 8 באפריל 2010
שורה 1:		שורה 1:
			{{למחיקה\|סיבה=מתאים לערך [[פסקי אדמו"ר הצמח צדק]]}}
	'''יאוש''' הינו מצב הלכתי בו האדם התייאש מממונו שאיננו ברשותו, וכך נפקעת בעלותו על החפץ.		'''יאוש''' הינו מצב הלכתי בו האדם התייאש מממונו שאיננו ברשותו, וכך נפקעת בעלותו על החפץ.

שלום ב־23:01, 7 באפריל 2010

2010-04-07T23:01:56Z

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־02:01, 8 באפריל 2010
שורה 5:		שורה 5:
	יאוש שלא מדעת הינו מצב בו ידוע כי אילו יודע היה האיש כי נאבד ממנו החפץ היה מתייאש בוודאי, אך עדיין לא שמע מכך ולכן לא התייאש.		יאוש שלא מדעת הינו מצב בו ידוע כי אילו יודע היה האיש כי נאבד ממנו החפץ היה מתייאש בוודאי, אך עדיין לא שמע מכך ולכן לא התייאש.

	ישנו מחלוקת אביי ורבא בדין החפץ. לאביי אין נחשב הדבר כאילו התייאש, הגם שמיד כששמע מהדבר התייאש אין מגלה הדבר למפרע כי כן היתה דעתו האמיתית גם בעבר, אך לרבא ~~מכיו ןשידוע~~ בבירור שכן היה דעתו, שהרי אחרי כן כששמע התייאש מיד, וברור שגם במצב הקודם היה מתייאש, נחשב הדבר כאילו התייאש בפועל קודם לכן.		ישנו מחלוקת אביי ורבא בדין החפץ. לאביי אין נחשב הדבר כאילו התייאש, הגם שמיד כששמע מהדבר התייאש אין מגלה הדבר למפרע כי כן היתה דעתו האמיתית גם בעבר, אך לרבא מכיון שידוע בבירור שכן היה דעתו, שהרי אחרי כן כששמע התייאש מיד, וברור שגם במצב הקודם היה מתייאש, נחשב הדבר כאילו התייאש בפועל קודם לכן.

	למרות שישנו מחלוקת כללית בש"ס אם אין ברירה או יש ברירה, הנוגעת לשאלה כללית האם אפשר לברר מצב על ידי מעשה הנעשה ~~לאטחר~~ מכן המגלה על המצב, וכמו המפריש תרומות על דעת שמה שיפריש בעתיד זהו התרומה החלה עכשיו, - למרות זאת השאלה ביאוש שלא מדעת היא שאלה נפרדת, ואינה תלויה במחלוקת ההיא.		למרות שישנו מחלוקת כללית בש"ס אם אין ברירה או יש ברירה, הנוגעת לשאלה כללית האם אפשר לברר מצב על ידי מעשה הנעשה לאחר מכן המגלה על המצב, וכמו המפריש תרומות על דעת שמה שיפריש בעתיד זהו התרומה החלה עכשיו, - למרות זאת השאלה ביאוש שלא מדעת היא שאלה נפרדת, ואינה תלויה במחלוקת ההיא.

	הסיבה לכך היא, מכיון שבתרומה אין כל סיבה לומר כי התרומה שהפריש לאחר מכן זו היא התרומה שהיה בעצם מפריש אז, ולכן הפרשת התרומה היא חלות חדשה ואין בכוחה לברר על העבר - לפי ההלכה שאין ברירה. שונה מזאת הוא המצב ביאוש שלא מדעת, שהרי כאן ברור הדבר שגם מקודם לכן, אם היה שומע, בוודאי שהיה מתייאש.		הסיבה לכך היא, מכיון שבתרומה אין כל סיבה לומר כי התרומה שהפריש לאחר מכן זו היא התרומה שהיה בעצם מפריש אז, ולכן הפרשת התרומה היא חלות חדשה ואין בכוחה לברר על העבר - לפי ההלכה שאין ברירה. שונה מזאת הוא המצב ביאוש שלא מדעת, שהרי כאן ברור הדבר שגם מקודם לכן, אם היה שומע, בוודאי שהיה מתייאש.

שלום: דף חדש: '''יאוש''' הינו מצב הלכתי בו האדם התייאש מממונו שאיננו ברשותו, וכך נפקעת בעלותו על החפץ. == יאוש שלא מדעת =…

2010-04-07T22:23:27Z

דף חדש: '''יאוש''' הינו מצב הלכתי בו האדם התייאש מממונו שאיננו ברשותו, וכך נפקעת בעלותו על החפץ. == יאוש שלא מדעת =…

דף חדש

'''יאוש''' הינו מצב הלכתי בו האדם התייאש מממונו שאיננו ברשותו, וכך נפקעת בעלותו על החפץ.

== יאוש שלא מדעת ==

יאוש שלא מדעת הינו מצב בו ידוע כי אילו יודע היה האיש כי נאבד ממנו החפץ היה מתייאש בוודאי, אך עדיין לא שמע מכך ולכן לא התייאש.

ישנו מחלוקת אביי ורבא בדין החפץ. לאביי אין נחשב הדבר כאילו התייאש, הגם שמיד כששמע מהדבר התייאש אין מגלה הדבר למפרע כי כן היתה דעתו האמיתית גם בעבר, אך לרבא מכיו ןשידוע בבירור שכן היה דעתו, שהרי אחרי כן כששמע התייאש מיד, וברור שגם במצב הקודם היה מתייאש, נחשב הדבר כאילו התייאש בפועל קודם לכן.

למרות שישנו מחלוקת כללית בש"ס אם אין ברירה או יש ברירה, הנוגעת לשאלה כללית האם אפשר לברר מצב על ידי מעשה הנעשה לאטחר מכן המגלה על המצב, וכמו המפריש תרומות על דעת שמה שיפריש בעתיד זהו התרומה החלה עכשיו, - למרות זאת השאלה ביאוש שלא מדעת היא שאלה נפרדת, ואינה תלויה במחלוקת ההיא.

הסיבה לכך היא, מכיון שבתרומה אין כל סיבה לומר כי התרומה שהפריש לאחר מכן זו היא התרומה שהיה בעצם מפריש אז, ולכן הפרשת התרומה היא חלות חדשה ואין בכוחה לברר על העבר - לפי ההלכה שאין ברירה. שונה מזאת הוא המצב ביאוש שלא מדעת, שהרי כאן ברור הדבר שגם מקודם לכן, אם היה שומע, בוודאי שהיה מתייאש.

== מקורות ==

[[צמח צדק]] על [[בבא מציעא]], כא ב. [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16092&st=%D7%99%D7%91%D7%9E%D7%95%D7%AA&pgnum=283&hilite=2f212835-3822-4ae9-9985-7a5a288a8524 (283)]
[[קטגוריה:הלכה בתורת חב"ד]]