חיך

חיך הוא גג הפה, המבדיל בין חלל הפה לחלל האף. באנטומיה מקובל לחלק את החיך לחלק הקדמי המכונה 'החיך הקשה' המורכב מעצמות, לעומת החיך האחורי שמורכב מרקמה רירית.

החיך משמש לטעימת המאכלים. ובתורת החסידות מוסבר כי החיך אינו רק כלי גשמי, אלא הוא משל לכוח הרוחני שבנפש המאפשר "לטעום" ולהרגיש את התענוג שבדבר.

החיך (האחורי) הוא אחד מחמשת מוצאות הפה, ממנו מופקים האותיות גיכ"ק.

בתורה שבכתב ובהלכה

התורה מציינת את החיך כאיבר המבחין בין טעמים, כפי שנאמר בפסוק: "הֲלֹא אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן וְחֵךְ אֹכֶל יִטְעַם לוֹ".

החיך נמנה כאחד מחמשת מוצאי הפה (גיכ"ק), שדרכם יוצאות האותיות: גימ"ל, יו"ד, כ"ף וקו"ף.

בהלכות קריאת שמע ותפילה, מושם דגש על הפרדת האותיות היוצאות מן החיך, כדי שלא להבליע את המילים ועל מנת שתהיה הקריאה ברורה ומדויקת.

בתורת החסידות

בתורת החסידות מוסבר שהחיך הוא בחינת כח החכמה שבנפש (לעומת הגרון שהוא בחינת בינה), שממנו מגיע התענוג, כשם שהחיך הגשמי טועם את האוכל ומחליט אם הוא ערב לחיכו, כך ישנו "חיך רוחני" בנפש האדם. ולכן גם החיך הוא בחינת 'אהבה בתענוגים'. ואכן לפני חטא עץ הדעת היה החיך מרגיש את העונג הרוחני בלבד ולא את העונג הגשמי.

כח זה שבחכמה, הוא התענוג השכלי כפי שהוא בא לידי גילוי בבינה, אך לא כח החכמה עצמו שלמעלה מהטעם.

אדמו"ר האמצעי מבאר שכפי שבאכילה הגשמית המאכל קודם כל נחתך ונטחן בשיניים שמפרידות אותו לחלקים ומוציאות את הטעם, ורק אחר כך מגיע השלב שהחיך טועם את האוכל, כך גם בלימוד התורה ובהרגשת הטעם הרוחני, השלב הראשון של הלימוד הוא לימוד לגירסא, שעיקר הלימוד הוא בפה ומחלק לחלקים כל ענין בפני עצמו, ולאחר מכן מגיע השלב השני של ההתעמקות בכח החכמה, להרגיש ו'לטעום' את התענוג והמתיקות שבטעמי ההלכות.

אדמו"ר הזקן מציין לאדרא זוטא שזו הסיבה שאותיות אלו גבוהות משאר האותיות

בכמה מקומות בחסידות מקשרים ודורשים את הפסוק "נפשנו חכתה לה'" שהוא גם מלשון 'חיך', כלומר שהיא ציפתה וקיוותה ולטוב טעם והעונג האלוקי, ועל דרך זה את לשון הפסוק "עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו", שהוא גם לשון תקוה וציפיה וגם מלשון חיך.

(וראו באור התורה, שהממוצע בין החיך והגרון, חכמה ובינה, הוא הלשון שענינה הוא כח הדעת).

ראו גם

• דיבור
• אותיות
• תענוג